Photo Nikkei Index Funtap P Dreamstime.com26/02/2024 עמי גינזבורג
בכך חצה הניקיי בפעם הראשונה את השיא ההסטורי שקבע בדצמבר 89', 38,915 נקודות. כן, 34 שנים ועוד חודשיים נאלצו היפנים לחכות עד שמדד ניקיי יחזור לרמה שבה ניצב בשיאה של בועת הנכסים הפרועה של שנות ה-80.
בהקשר הזה מעניין להשוות את המהלך של מדד המניות היפני בימי הפוסט-בועה למהלכים של מדדי המניות האמריקאיים בתקופות דומות – דאו ג'ונס של שנות ה-30' ונאסד"ק של שנות 2000.
השנים 1920-1929 היו שנות גאות היסטרית בוול סטריט. מדד דאו ג'ונס הכפיל אז את ערכו פי 5 - מרמה של 73 נקודות עד 381 נקודות (3 בספטמבר 29').
זו היתה תקופה של אופטימיות בארה"ב. העובדה שאמריקה ניזוקה הכי מעט במלחמת העולם הראשונה עבדה לטובתה. היא הפכה עד מהרה למעצמה החקלאית והתעשייתית של העולם. בנוסף להיותה מעצמה צבאית כמובן. מטבע הדברים, בועת המניות תודלקה אז בהרבה אשראי זול.
אלא שאז החלה הנפילה. חודשיים אחרי השיא איבד הדאו כ-50% מערכו. הצלילה נמשכה גם בשנים הבאות וביולי 1932 צלל הדאו לשפל העמוק ביותר – 41 נקודות, מרחק של כמעט 90% מהשיא של 29'. ההתאוששות ארכה שנים ארוכות. למדד האמריקאי לקח 25 שנים כדי לחזור לרמת השיא של 1929.
70 שנה אחרי הבועה של שנות ה-20' החלה אמריקה לנפח בועה חדשה – בועת מניות הטכנולוגיה שמוכרת גם בשם "בועת הדוט.קום". רוב מניות הטכנולוגיה מתרכזות בבורסת נאסד"ק שהוקמה בשנת 1971 בניו יורק והפכה עם השנים לשוק המניות המקוון הראשון בעולם.
הריכוז של מניות טכנולוגיה בנאסד"ק נובע מסיבות הסטוריות – בתחילת הדרך תנאי הכניסה לבורסה החדשה היו קלים יותר, מה שהתאים לחברות טכנולוגיה צעירות עם היסטוריה עסקית קצרה, ומשאבים פיננסיים מוגבלים יחסית.
שנות ה-90' היו שנות פריחה לחברות טכנולוגיה, ובפרט לחברות שעסקו בתקשורת. את הבועה הובילו הן מניות של חברות וותיקות כמו מיקרוסופט, סיסקו ואינטל, אבל בעיקר שמות חדשים כמו אמזון, אמריקה אונליין ושורה ארוכה של חברות אינטרנט צעירות עם ביצועים עסקיים רעועים.
שיאה של בועת הדוט.קום נקבע ב-10 במרץ 2000, אז הגיע מדד נאסד"ק לשיא של 5,132 נקודות. 5 שנים קודם לכן עוד נסחר מדד נאסד"ק מתחת ל-1000 נקודות. הזינוק הזה מבטא תשואה שנתית ממוצעת של 38% - במשך 5 שנים רצופות.
לכל מי שקצת מכיר את שוק ההון היה ברור שהחגיגה הזו תתפוצץ מתישהו. מחקרים שנעשו לאורך השנים מראים ששוק מניות "נורמלי", אמור להניב – לאורך זמן - תשואה שבין 7% ל-12% בשנה. מילות המפתח כאן הן "לאורך זמן". השוק לעולם לא עולה בקו ישר. ישנן שנים טובות ושנים רעות. אבל כשמגיעות 5 שנים רצופות עם תשואה ממוצעת של כמעט 40% - כנראה שמשהו השתבש.
מה השתבש? בעיקר המנגנון המייצב שבין ה'פחד' ל"תאוות הבצע". כאשר השוק עולה בלי הפסקה ומושך אליו פנימה אנשים שמעולם לא השקיעו בבורסה "כי כולם מרוויחים שם", סימן שמנגנוני התמחור הסטנדרטיים אינם משחקים יותר תפקיד.
במרץ 2000, מבלי שמישהו יצלצל בפעמון אזהרה כלשהו (כי מי יכול לשעות לקריאות 'זאב זאב' כשהוא מסרב בתוקף להגיע), החלה הנפילה. בתוך שנתיים וחצי איבד מדד נאסד'"ק 78% מערכו. המדד חזר לרמת ה-5,000 נקודות רק ב-2015.
הבסיס הכלכלי של יפן הטעה את המשקיעים
בועת המניות היפנית החלה להתנפח למימדים מבהילים במחצית השניה של שנות ה-80'. השוק החל למעשה לעלות עוד קודם לכן ובין 83' ל-85' הכפיל מדד ניקיי את ערכו מכ-7,000 נקודות ל-13,000 נקודות. בשנת 86' הוא החל לעלות בקצבים מהירים יותר ועד סוף 89' הגיע מדד ניקיי לכמעט 39 אלף נקודות. זהו זינוק של פי 3 ב-5 שנים או 24% לשנה בממוצע.
לצד בועת המניות תדלקה יפן בועת נכסים אדירה. בשיאה של הבועה דירת שני חדרים ביפן נמכרה במחיר שיכול היה לממן רכישת פנטהאוז במנהטן.
כמו הרבה בועות בהסטוריה, לבועה היפנית היו סיבות והצדקות רבות. שנות ה-80' היו השנים שבהן יפן מיסמרה את מעמדה כמעצמה הכלכלית השניה בגדלה אחרי ארה"ב. חברות הרכב היפניות שהתמחו במכוניות זולות וחסכניות ניצחו כמעט בכל מקום את המכוניות האמריקאיות הגדולות והבזבזניות. חברות אלקטרוניקה כמו סוני, שארפ וטושיבה כבשו את העולם עם טלוויזיות ומכשירי סטריאו איכותיים. כל העולם הילל אז את החריצות היפנית, ואת היכולת שלהם להוציא מוצרים שהם גם איכותיים וגם זולים.
ואז – פקעה הבועה. שלא כמו הבועות בארה"ב – הבועה היפנית פקעה לאט מאוד. בשנת 2003 הגיע ניקיי לשפל של 8,000 נקודות – מרחק של 80% מהשיא שקבע 14 שנים קודם לכן. בפברואר 2009, לאחר תקופה של עליות צלל המדד שוב לרמה של 7,600 נקודות. התנועה הצידית נמשכה עוד 3 שנים, ורק ב-2012 החל הניקיי לעלות באמת. משם לקח לו עוד 12 שנים לחזור לרמת השיא של 1989.
הבועה היפנית הפכה להיות נושא למחקרים אקדמיים. גם מי שמאמין שההשקעה בשוק המנות תניב תשואה נאותה לאורך זמן מתקשה להבין מה גרם לשוק המניות בכלכלה השניה בגדלה בעולם – כלכלה מודרנית, מתקדמת, במדינה של אנשים שידועים בחריצותם – לצלול לתהומות ולא לחזור מהם לאורך שני עשורים לפחות.
למיטב ידיעתי אין דוגמא נוספת לשוק מניות במדינה מקבוצת ה-OECD שלאורך 34 שנים הניב תשואה עלובה כל כך – 1% בלבד. רק לשם השוואה – מדד S&P500 הניב מאז דצמבר 89' תשואה של 1,640%.
על הסיבות המרכזיות שגרמו למדד ניקיי לצלול ולא לחזור אלא אחרי 3 וחצי עשורים אנסה לפרט מעט בטור הבא.
זה היה באוויר כבר כמה שבועות. למעשה, מאז סוף אוקטובר האחרון. מדד ניקיי 225 היפני נסחר אז סביב רמה של 31 אלף נקודות. החל מאותה נקודה החל המדד היפני במסע מהיר צפונה, וביום ה' שעבר, 22 בפברואר, דילג לראשונה בהסטוריה מעל לרף 39 אלף הנקודות – זינוק של כ-26% ב-4 חודשים.
בכך חצה הניקיי בפעם הראשונה את השיא ההסטורי שקבע בדצמבר 89', 38,915 נקודות. כן, 34 שנים ועוד חודשיים נאלצו היפנים לחכות עד שמדד ניקיי יחזור לרמה שבה ניצב בשיאה של בועת הנכסים הפרועה של שנות ה-80.
בהקשר הזה מעניין להשוות את המהלך של מדד המניות היפני בימי הפוסט-בועה למהלכים של מדדי המניות האמריקאיים בתקופות דומות – דאו ג'ונס של שנות ה-30' ונאסד"ק של שנות 2000.
השנים 1920-1929 היו שנות גאות היסטרית בוול סטריט. מדד דאו ג'ונס הכפיל אז את ערכו פי 5 - מרמה של 73 נקודות עד 381 נקודות (3 בספטמבר 29').
זו היתה תקופה של אופטימיות בארה"ב. העובדה שאמריקה ניזוקה הכי מעט במלחמת העולם הראשונה עבדה לטובתה. היא הפכה עד מהרה למעצמה החקלאית והתעשייתית של העולם. בנוסף להיותה מעצמה צבאית כמובן. מטבע הדברים, בועת המניות תודלקה אז בהרבה אשראי זול.
אלא שאז החלה הנפילה. חודשיים אחרי השיא איבד הדאו כ-50% מערכו. הצלילה נמשכה גם בשנים הבאות וביולי 1932 צלל הדאו לשפל העמוק ביותר – 41 נקודות, מרחק של כמעט 90% מהשיא של 29'. ההתאוששות ארכה שנים ארוכות. למדד האמריקאי לקח 25 שנים כדי לחזור לרמת השיא של 1929.
70 שנה אחרי הבועה של שנות ה-20' החלה אמריקה לנפח בועה חדשה – בועת מניות הטכנולוגיה שמוכרת גם בשם "בועת הדוט.קום". רוב מניות הטכנולוגיה מתרכזות בבורסת נאסד"ק שהוקמה בשנת 1971 בניו יורק והפכה עם השנים לשוק המניות המקוון הראשון בעולם.
הריכוז של מניות טכנולוגיה בנאסד"ק נובע מסיבות הסטוריות – בתחילת הדרך תנאי הכניסה לבורסה החדשה היו קלים יותר, מה שהתאים לחברות טכנולוגיה צעירות עם היסטוריה עסקית קצרה, ומשאבים פיננסיים מוגבלים יחסית.
שנות ה-90' היו שנות פריחה לחברות טכנולוגיה, ובפרט לחברות שעסקו בתקשורת. את הבועה הובילו הן מניות של חברות וותיקות כמו מיקרוסופט, סיסקו ואינטל, אבל בעיקר שמות חדשים כמו אמזון, אמריקה אונליין ושורה ארוכה של חברות אינטרנט צעירות עם ביצועים עסקיים רעועים.
שיאה של בועת הדוט.קום נקבע ב-10 במרץ 2000, אז הגיע מדד נאסד"ק לשיא של 5,132 נקודות. 5 שנים קודם לכן עוד נסחר מדד נאסד"ק מתחת ל-1000 נקודות. הזינוק הזה מבטא תשואה שנתית ממוצעת של 38% - במשך 5 שנים רצופות.
לכל מי שקצת מכיר את שוק ההון היה ברור שהחגיגה הזו תתפוצץ מתישהו. מחקרים שנעשו לאורך השנים מראים ששוק מניות "נורמלי", אמור להניב – לאורך זמן - תשואה שבין 7% ל-12% בשנה. מילות המפתח כאן הן "לאורך זמן". השוק לעולם לא עולה בקו ישר. ישנן שנים טובות ושנים רעות. אבל כשמגיעות 5 שנים רצופות עם תשואה ממוצעת של כמעט 40% - כנראה שמשהו השתבש.
מה השתבש? בעיקר המנגנון המייצב שבין ה'פחד' ל"תאוות הבצע". כאשר השוק עולה בלי הפסקה ומושך אליו פנימה אנשים שמעולם לא השקיעו בבורסה "כי כולם מרוויחים שם", סימן שמנגנוני התמחור הסטנדרטיים אינם משחקים יותר תפקיד.
במרץ 2000, מבלי שמישהו יצלצל בפעמון אזהרה כלשהו (כי מי יכול לשעות לקריאות 'זאב זאב' כשהוא מסרב בתוקף להגיע), החלה הנפילה. בתוך שנתיים וחצי איבד מדד נאסד'"ק 78% מערכו. המדד חזר לרמת ה-5,000 נקודות רק ב-2015.
הבסיס הכלכלי של יפן הטעה את המשקיעים
בועת המניות היפנית החלה להתנפח למימדים מבהילים במחצית השניה של שנות ה-80'. השוק החל למעשה לעלות עוד קודם לכן ובין 83' ל-85' הכפיל מדד ניקיי את ערכו מכ-7,000 נקודות ל-13,000 נקודות. בשנת 86' הוא החל לעלות בקצבים מהירים יותר ועד סוף 89' הגיע מדד ניקיי לכמעט 39 אלף נקודות. זהו זינוק של פי 3 ב-5 שנים או 24% לשנה בממוצע.
לצד בועת המניות תדלקה יפן בועת נכסים אדירה. בשיאה של הבועה דירת שני חדרים ביפן נמכרה במחיר שיכול היה לממן רכישת פנטהאוז במנהטן.
כמו הרבה בועות בהסטוריה, לבועה היפנית היו סיבות והצדקות רבות. שנות ה-80' היו השנים שבהן יפן מיסמרה את מעמדה כמעצמה הכלכלית השניה בגדלה אחרי ארה"ב. חברות הרכב היפניות שהתמחו במכוניות זולות וחסכניות ניצחו כמעט בכל מקום את המכוניות האמריקאיות הגדולות והבזבזניות. חברות אלקטרוניקה כמו סוני, שארפ וטושיבה כבשו את העולם עם טלוויזיות ומכשירי סטריאו איכותיים. כל העולם הילל אז את החריצות היפנית, ואת היכולת שלהם להוציא מוצרים שהם גם איכותיים וגם זולים.
ואז – פקעה הבועה. שלא כמו הבועות בארה"ב – הבועה היפנית פקעה לאט מאוד. בשנת 2003 הגיע ניקיי לשפל של 8,000 נקודות – מרחק של 80% מהשיא שקבע 14 שנים קודם לכן. בפברואר 2009, לאחר תקופה של עליות צלל המדד שוב לרמה של 7,600 נקודות. התנועה הצידית נמשכה עוד 3 שנים, ורק ב-2012 החל הניקיי לעלות באמת. משם לקח לו עוד 12 שנים לחזור לרמת השיא של 1989.
הבועה היפנית הפכה להיות נושא למחקרים אקדמיים. גם מי שמאמין שההשקעה בשוק המנות תניב תשואה נאותה לאורך זמן מתקשה להבין מה גרם לשוק המניות בכלכלה השניה בגדלה בעולם – כלכלה מודרנית, מתקדמת, במדינה של אנשים שידועים בחריצותם – לצלול לתהומות ולא לחזור מהם לאורך שני עשורים לפחות.
למיטב ידיעתי אין דוגמא נוספת לשוק מניות במדינה מקבוצת ה-OECD שלאורך 34 שנים הניב תשואה עלובה כל כך – 1% בלבד. רק לשם השוואה – מדד S&P500 הניב מאז דצמבר 89' תשואה של 1,640%.
על הסיבות המרכזיות שגרמו למדד ניקיי לצלול ולא לחזור אלא אחרי 3 וחצי עשורים אנסה לפרט מעט בטור הבא.
