סין לטראמפ: ראינו שמצמצת - Chicken Game בין המעצמות 

 

תמונה באמצעות AI

במאמר הקודם תואר המשבר מול איראן כ“משחק התרנגול”: שני שחקנים הדוהרים זה מול זה, כאשר סביבם עומד קהל של צופים — ישראל, מדינות המפרץ, אירופה, סין, רוסיה, השווקים, הציבור האמריקני, הקונגרס, התקשורת והפד. כבר שם הובהר כי זה אינו עימות פשוט בין טראמפ לאיראן, אלא משחק על סף התהום, שבו כל מצמוץ, כל בלימה וכל עסקה נקראים על ידי הצופים כאיתות של כוח או חולשה.

כעת צריך לדייק את המונח. “משחק התרנגול” הוא הדימוי הציורי, אך המונח המדויק יותר בעברית הוא “משחק הפחדן” — או בשמו המוכר באנגלית, Chicken Game. באנגלית, המילה Chicken אינה מתארת כאן תרנגול במובן החקלאי, אלא פחדן. מי שסוטה ראשון מהכביש, מי שממצמץ ראשון, מי שבולם לפני ההתנגשות — הוא זה שנתפס כפחדן ומאבד יוקרה והרתעה.

לכן מאמר ההמשך אינו מבטל את הדימוי מהמאמר הראשון, אלא מרחיב אותו. התרנגולים עדיין עומדים בזירה, אך משמעות המשחק היא פחדנות, מצמוץ והרתעה.

במאמר הראשון עמדו הצופים סביב הזירה. במאמר הנוכחי מתברר שהצופים כבר אינם רק צופים: סין, רוסיה ואיראן ירדו מהיציע, זיהו את המצמוץ האמריקני, והחלו לבדוק אם התרנגול האמריקני אכן יסטה ראשון.

זהו המעבר המרכזי: ממשחק פחדן בין טראמפ לאיראן — למשחק פחדן רב־חזיתי בין ארצות הברית לבין ציר סין־רוסיה־איראן.

זה אינו ציר צבאי רשמי כמו נאט״ו. אין כאן ברית עם סעיף הגנה הדדי, אין מפקדה אחת, ואין בהכרח תיאום מלא בכל צעד. זהו ציר אופורטוניסטי: כל שחקן מזהה חולשה אמריקנית בזירה אחרת, ולוחץ במקום שבו המחיר לארצות הברית גבוה והסיכון למלחמה ישירה נמוך.

איראן מפעילה צוואר בקבוק גיאוגרפי: מצר הורמוז, נתיבי השיט, מתקני נפט, בסיסים אמריקניים, מדינות המפרץ וחופש התנועה של האנרגיה העולמית.

רוסיה מפעילה צוואר בקבוק אירופי: אוקראינה, מלחמת התשה, פחד אירופי מהסלמה, מחירי אנרגיה, עייפות ציבורית ותלות מתמשכת של אירופה בביטחון האמריקני.

סין מפעילה צוואר בקבוק תעשייתי: מתכות נדירות, מגנטים, זיקוק, הפרדה, רכיבי ייצור ותלות אמריקנית בשרשראות אספקה שאינן בשליטת וושינגטון.

שלוש הזירות שונות, אך ההיגיון זהה: אין צורך להביס את ארצות הברית במלחמה כוללת. מספיק לגרום לה לשלם מחיר גבוה בכל מקום שבו היא תלויה באחרים.

כאן נכנס האירוע הסיני האחרון, והוא חשוב לא רק בגלל תוכנו אלא בגלל עיתויו. באותו יום שבו ארצות הברית העניקה לאיראן הקלות זמניות במכירת נפט, כחלק ממסלול של הסדרה והפחתת מתיחות, סין הטילה מגבלות יצוא על חברות אמריקניות בתחום המתכות הנדירות. פורמלית, בייג׳ינג יכולה לטעון שמדובר בתגובה לרשימות שחורות אמריקניות נגד חברות סיניות. אך במשחק הפחדן, העיתוי הוא חלק מהמסר.

סין ראתה שטראמפ חשף את הקלפים שלו. הוא אינו רוצה מלחמה רחבה מול איראן. הוא אינו רוצה זינוק במחירי הנפט. הוא אינו רוצה סגירה או שיבוש של הורמוז. הוא אינו רוצה אינפלציה מחודשת. הוא אינו רוצה פד שאינו יכול להפחית ריבית. הוא אינו רוצה מפולת בשווקים. והוא אינו רוצה שישראל תגרור אותו למלחמה בזמן שהוא מחפש עסקה.

זהו רגע המצמוץ!!!

לא מצמוץ במובן של כניעה צבאית. לא נסיגה רשמית. לא הודאה בחולשה. אלא דבר עמוק יותר: חשיפת מגבלת הכוח. טראמפ אותת שהוא מוכן לאיים, אך אינו רוצה לשבור את הכלים. הוא מוכן לדבר על כוח, אך בפועל מחפש מסלול שמוריד את מחיר האנרגיה, מרגיע את השווקים, ומאפשר לו להכריז שניצח בלי להילחם.

במשחק הפחדן, זה מספיק. היריב לא צריך לראות אותך בורח. מספיק שהוא מבין שאתה חייב לבלום לפני ההתנגשות.

ולכן המהלך הסיני אינו רק עוד שלב במלחמת הסחר. הוא קריאה אסטרטגית של הרגע. בייג׳ינג ראתה את ההקלה לאיראן, ראתה את הלחץ האמריקני על ישראל להתאפק, ראתה את הרצון האמריקני לדה־אסקלציה, והסיקה שהסיכון לתגובה אמריקנית חריפה נמוך יותר. אם טראמפ אינו רוצה חזית חדשה במפרץ, אולי הוא גם אינו רוצה חזית חדשה מול סין. ואם כך — זה הזמן ללחוץ.

זהו החידוש הגדול: איראן הראתה שאפשר להפעיל לחץ על עורק האנרגיה. רוסיה הראתה שאפשר למשוך את אירופה למלחמת התשה ארוכה. סין מבינה שאם אמריקה נאלצת למצמץ מול איראן כדי לשמור על מחירי נפט, יציבות שווקים וריבית נמוכה, זה הזמן להפעיל מנוף משלה. לכן מגבלות היצוא הסיניות בתחום המתכות הנדירות אינן רק צעד מסחרי. הן איתות אסטרטגי: גם לנו יש הורמוז. לא בים — בתעשייה.

מצר הורמוז הסיני הוא שרשרת האספקה של המתכות הנדירות.

המהלך הסיני האחרון ממחיש זאת היטב. לפי הדיווחים, ב־22 ביוני 2026 הוסיפה סין עשר חברות אמריקניות לרשימת בקרת היצוא שלה, ובהן MP Materials, USA Rare Earth ו־Aveox. המשמעות היא שחברות סיניות אינן רשאיות לייצא אליהן מוצרים, רכיבים או טכנולוגיות דו־שימושיות — כאלה היכולות לשמש גם לצרכים אזרחיים וגם לצרכים ביטחוניים. במקביל, סין הודיעה על איסור רכש ממשלתי מ־46 חברות אמריקניות נוספות, בהן Lockheed Martin, Raytheon ו־General Dynamics. פורמלית, בייג׳ינג מציגה זאת כתגובה להרחבת הרשימה האמריקנית של חברות סיניות הקשורות לכאורה לצבא סין, ובהן Alibaba ו־Baidu. בפועל, זהו איתות רחב יותר: סין אינה מסתפקת במכסים או בהצהרות, אלא מפעילה את שליטתה בצווארי בקבוק תעשייתיים — מתכות נדירות, מגנטים ורכיבים קריטיים — כדי להצר את צעדיה של התעשייה האמריקנית המתקדמת.

זו אינה מלחמת מכסים רגילה. מכס מייקר סחורה. מגבלת יצוא על רכיב קריטי יכולה לעצור ייצור. כאשר אין מגנט, אין מנוע. כאשר אין סגסוגת, אין רכיב. כאשר אין רכיב, אין רכב, אין רחפן, אין מערכת נשק, אין קצב ייצור. זה כבר לא מס על מוצר; זו שליטה בזמינות.

וכאן נחשפת חולשתה של המדיניות האמריקנית. טראמפ רוצה להיראות חזק מול כולם, אך בפועל הוא נאלץ לנהל עסקת הרגעה מול איראן. הוא רוצה להציג כוח, אך חושש ממחירי נפט. הוא רוצה מכסים, אך חושש מאינפלציה. הוא רוצה שוק מניות חזק, אך כל זעזוע אנרגטי או תעשייתי מקשה על הפד להפחית ריבית. הוא רוצה לאיים על סין, אך סין מזכירה לו שגם לה יש מנופי לחץ. הוא רוצה להנהיג את המערב, אך מגלה שבעלות הברית אינן ממהרות לשלם את המחיר.

לא לחינם טראמפ זכה לכינוי TACO — Trump Always Chickens Out. זהו כינוי פוליטי לעגני, אך מאחוריו מסתתרת נקודה אסטרטגית עמוקה: יריבים אינם מקשיבים רק לאיומים. הם בודקים מה קורה אחרי האיום. האם טראמפ ממשיך עד הסוף, או מחפש עסקה? האם הוא מעלה את הטון ואז נסוג? האם הוא מאיים בתקיפה ואז מסתפק בהסכם? האם הוא מציב אולטימטום ואז מאריך את המועד?

במשחק הפחדן, המוניטין חשוב לא פחות מהכוח. אם היריב מאמין שתסטה ברגע האחרון, הוא ימשיך לנסוע לעברך.

וזה בדיוק מה שסין, רוסיה ואיראן מזהות. הן רואות את אמריקה מחפשת הסדרה מול איראן. הן רואות את טראמפ חושש מעליית מחירי נפט. הן רואות את הפד לכוד בין אינפלציה לריבית. הן רואות את הגירעון האמריקני מתרחב תחת ריבית גבוהה. הן רואות את שוק המניות רגיש לכל זעזוע. הן רואות את אירופה מותחת ביקורת אך מהססת לפעול. הן רואות את ישראל נדרשת לריסון בזמן שאיראן מקבלת מרחב תמרון.

כלומר, הן רואות לא רק כוח אמריקני. הן רואות גם את מחיר השימוש בכוח.

כאן נכנסת אירופה, ובמיוחד צרפת. מקרון יכול למתוח ביקורת על הסכם עם איראן. הוא יכול לדרוש שלא תהיה הקלה בסנקציות בלי טיפול בטילים, בשלוחים ובגרעין. הוא יכול לדבר בשם אחריות אירופית ובשם ביטחון אזורי. אבל כאשר מגיע רגע המבחן — פתיחת הורמוז, ליווי ימי, עמידה צבאית לצד ארצות הברית — אירופה מהססת. צרפת רוצה להשפיע על ההסכם, אך אינה רוצה לשלם את מחיר הכוח שמאחורי ההסכם.

זו אינה רק צביעות צרפתית. זו תמצית הבעיה האירופית: רצון בכוח דיפלומטי בלי נכונות לשאת במחיר צבאי.

חברות נאט״ו התרגלו לראות בארצות הברית פוליסת ביטוח. הן מבקשות הגנה אמריקנית מול רוסיה, אך כאשר ארצות הברית מבקשת מהן להתייצב בזירה אחרת, הן מחפשות הסתייגויות, תנאים, דה־אסקלציה והמתנה. טראמפ עצמו תרם לכך כאשר הטיל מכסים על בעלות ברית, השפיל אותן, דרש מהן לשלם יותר, ופגע באמון הבסיסי שעליו נשענת ברית. ברית צבאית אינה רק חוזה. היא גם אמון. כאשר האמון נשחק, גם ההרתעה נשחקת.

מבחינת סין, רוסיה ואיראן, התמונה ברורה: אמריקה אולי חזקה, אבל אינה מגובה כפי שהייתה. היא יכולה לאיים, אך קשה לה להרכיב קואליציה. היא יכולה להפעיל כוח, אך חוששת מהמחיר הכלכלי. היא יכולה להגן על ישראל, אך מעדיפה לנהל את המשבר לפי אינטרס אמריקני צר. היא יכולה לדבר בשם המערב, אך המערב כבר אינו צועד אחריה אוטומטית.

כאן נמצאת הבגידה האסטרטגית בבעלי הברית — ובראשן ישראל. לא בהכרח בגידה פורמלית. לא הכרזה רשמית על נטישה. אלא דבר מסוכן יותר: הפיכת בעלת ברית קרובה לקלף בתוך עסקה רחבה יותר. ישראל נדרשת לשלם מחיר של ריסון, המתנה ותיאום, בזמן שוושינגטון מנהלת את המשבר לפי מחירי נפט, שווקים, אינפלציה, ריבית, בחירות ודעת קהל אמריקנית.

ישראל חווה את האיום האיראני כאיום קיומי. וושינגטון חווה אותו כמשתנה בתוך נוסחת עלות־תועלת.

וזו בדיוק הסיבה שאין לסמוך על טראמפ. לא מפני שהוא בהכרח עוין את ישראל, אלא מפני שהוא אינו פועל לפי סדר העדיפויות של ישראל. טראמפ יכול להיות ידיד בבוקר, סוחר בצהריים, מאיים בערב ומתווך בלילה. הוא יכול להבטיח אש וגופרית, ואז לחפש הסכם שיאפשר לו להכריז שניצח בלי להילחם. הוא אינו מחפש בהכרח הכרעה. הוא מחפש תמונה של ניצחון.

אבל תמונת ניצחון אמריקנית עלולה להיות תמונת סיכון ישראלית.

אם איראן מקבלת הקלות, זמן, לגיטימציה וחזרה לשולחן, היא לומדת שהסחיטה עבדה. אם מדינות המפרץ רואות שאפשר לאיים על הורמוז ולקבל דיאלוג, הן לומדות שעליהן להתחשב יותר בטהרן. אם סין רואה שאמריקה נזהרת מאסקלציה כדי לא להעלות מחירי אנרגיה, היא מבינה שאפשר להעלות מחירים מכיוון אחר — מתכות נדירות, מגנטים ורכיבי תעשייה. אם רוסיה רואה שאירופה מפחדת מהרחבת עימותים, היא מבינה שמלחמת ההתשה עובדת.

כך נבנית חולשה מצטברת. לא בבת אחת, אלא בשכבות: איראן לוחצת על אנרגיה ונתיבי שיט; רוסיה לוחצת על אירופה; סין לוחצת על שרשרת הייצור; אירופה מבקרת אך נמנעת ממחיר; והכלכלה האמריקנית נתקעת בין אינפלציה, ריבית גבוהה, שוק מניות רגיש וגירעון מתרחב.

הסכנה לטראמפ אינה רק צבאית. היא פיננסית. אם סין מעלה את מחיר הרכיבים, איראן מעלה את מחיר האנרגיה, ורוסיה ממשיכה ללחוץ על אירופה, הפד לא יוכל למהר להפחית ריבית. אם הפד לא מוריד ריבית, הבורסה נלחצת. אם הבורסה נלחצת, הצרכן האמריקני נבהל. אם הריבית נשארת גבוהה, שירות החוב הממשלתי מתייקר.

ואם הגירעון גדל, טראמפ מאבד את אחת ההבטחות המרכזיות שלו: כוח אמריקני ללא מחיר.

במילים אחרות: הציר אינו צריך להביס את אמריקה. מספיק לו לגרום לאמריקה לשלם יותר על כסף, אנרגיה וייצור.

השאלה כעת היא האם טראמפ יבין שהמצמוץ שלו נקלט. אם לא יגיב, סין, רוסיה ואיראן יסיקו שהחבל ניתן למתיחה נוספת. אם יגיב בפזיזות, הוא עלול להצית את הזירות שאותן ביקש להרגיע. לכן המהלך הסביר ביותר מבחינתו אינו בהכרח מלחמה כוללת, אלא ניסיון להחזיר הרתעה באמצעות פעולה דרמטית אך מבוקרת: הקשחת תנאי ההסכם עם איראן, קו אדום פומבי סביב הורמוז והפיקוח הגרעיני, ביטול אוטומטי של הקלות במקרה של הפרה, הגברת תמיכה בישראל ובמדינות המפרץ, והאצת מלחמה כלכלית־תעשייתית מול סין בתחום המתכות הנדירות.

במילים פשוטות: אם טראמפ לא רוצה להיתפס כמי שסטה מהכביש, הוא יצטרך להראות שהוא עדיין מחזיק בהגה.

וזו הסיבה שסין בחרה דווקא במתכות נדירות. היא לא תקפה את אמריקה בטילים. היא לא סגרה את הים. היא לא פלשה לטייוואן. היא עשתה משהו מתוחכם יותר: לחצה על אחד המקומות שבהם אמריקה מגלה שהיא פחות עצמאית מכפי שחשבה. היא סימנה את החברות שאמורות להיות הפתרון האמריקני לתלות בסין, ובכך שלחה מסר ברור: גם בניסיון שלכם לברוח מאיתנו, אתם עדיין עוברים דרך נקודות שאנחנו מכירים.

זהו איתות לטייוואן. זהו איתות ליפן. זהו איתות לאירופה. וזהו איתות לישראל.

המסר פשוט: אמריקה אינה יכולה להגן על כולם, בכל מקום, בכל זמן, בלי לשלם מחיר פנימי. אם היא מתוחה מול איראן, לחוצה מול רוסיה, מפוצלת מול אירופה ותלויה בסין בתעשייה — אפשר לבדוק את גבולותיה.

אין פירוש הדבר שסין תפלוש מחר לטייוואן. אך פירוש הדבר שהסיכון לבדיקות גבול גדל: תרגילים צבאיים, לחץ ימי, סייבר, חסימות חלקיות, מלחמת סחר, מגבלות יצוא, בידוד דיפלומטי ואיומים מדורגים. סין אינה חייבת להתחיל במלחמה כדי לשנות את מאזן הכוחות. היא יכולה להרגיל את העולם לכך שכל צעד אמריקני ייענה בצעד סיני, וכל ניסיון אמריקני לבנות עצמאות ייתקל בעלות.

כאן חוזרים לישראל. טעות תהיה לחשוב שהמשחק הזה רחוק ממנה. ישראל אינה רק צופה במשחק הפחדן; היא אחת הסיבות שבגללן המשחק התחיל. איראן משתמשת באיום על ישראל כדי להעלות את מחיר ההסדרה. ארצות הברית משתמשת בישראל כדי לאיים על איראן, אך גם כדי לרסן אותה. מדינות המפרץ רוצות שאיראן תיחלש,

אך חוששות ממלחמה. אירופה רוצה יציבות, אך לא רוצה לשלם מחיר. סין ורוסיה רואות בכל זה הזדמנות.

ולכן ישראל חייבת להסיק מסקנה קרה: אין לה לבנות את ביטחונה על יציבותו של רצון אמריקני. עליה לבנות אותו על יכולת עצמאית, מוכנות צבאית, הכנה מדינית, והבנה עמוקה של משחק הפחדן החדש.

במשחק הזה, טראמפ אולי יסטה ברגע האחרון. איראן אולי תטעה ותיסע רחוק מדי. סין אולי תמשיך ללחוץ בלי לירות ירייה. רוסיה אולי תמשיך להתיש את אירופה. נאט״ו אולי תמשיך לדבר על ברית אך להיזהר ממחיר. השווקים אולי ימשיכו להאמין שהכול יסתדר — עד שהריבית, הנפט או שרשרת האספקה יזכירו להם שהמציאות חזקה מהנאומים.

המשחק כבר אינו רק סביב איראן. הוא סביב אמינותה של אמריקה.

אם אמריקה ממצמצת מול איראן, סין רואה.

אם סין לוחצת בדיוק ביום שבו איראן מקבלת הקלות, הציר כולו רואה.

אם אירופה מבקרת אך אינה פועלת, רוסיה רואה.

אם ישראל נדרשת לריסון בזמן שאויביה מקבלים זמן, המזרח התיכון רואה.

אם טראמפ מאיים ואז מחפש עסקה, כל הציר רואה.

וזו הבעיה המרכזית: במשחק הפחדן, לא צריך להפסיד בקרב כדי להפסיד הרתעה. מספיק שכולם יאמינו שאתה תסטה ראשון.

 

מרווחים שוקי הון בע"מ.

קובי אליסוף - מנכ"ל.

יאיר מור - כלכלן ואנליסט.

 

מקורות –,https://il.investing.com gold.org , https://www.imf.org/en/home , reuters.com .

חלק מהנתונים נלקחו ממאגרי מידע באמצעות כלי AI.

מסמך זה הוכן על ידי  חברת א.ב. מרווחים שוקי הון בע"מ, יתכן כי מטבע הדברים יאפשר והפרטים יהיו חסרים או בלתי מעודכנים. אשר על כן מופנה מסמך זה לגופים מוסדיים מקצועיים כחומר מסייע ואין לקבל על סמך המסמך החלטות השקעה. אין במסמך זה ובכל הכלול בו משום יעוץ או הזמנה לרכוש (ואו למכור) את ני"ע המוזכרים בו .ואין בו משום תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים או בצרכים המיוחדים של כל אדם. חברת א.ב. מרווחים שוקי הון בע"מ לא תהיה אחראית לכל נזק שיגרם , אם יגרם, למאן דהוא כתוצאה מהסתמכות על מסמך זה. חברת א.ב. מרווחים שוקי הון בע"מ מחזיקה עבור לקוחותיה ועבור עצמה, את ני"ע המוזכרים במסמך זה, כולם או חלקם, והיא עשויה למכור הן במגמת קניה והן במגמת מכירה.