המחיר החברתי של שער הדולר: מי ישלם על הסנדוויץ׳?  

בכל בוקר, בזמן שרובנו ממהרים לעבודה ומלווים את הילדים לבית הספר, יש אלפי ילדים בישראל שיוצאים מהבית בלי ארוחת בוקר. לא כי הם לא רצו לאכול. לא כי הם שכחו. אלא כי פשוט אין בבית מה לאכול, או אין מי שיכין.

עבורם, הסנדוויץ' שמחכה בבית הספר הוא לא נשנוש, לא פינוק ולא תוספת. הוא הארוחה היחידה שתלווה אותם עד שעות אחר הצהריים, ולעיתים, זו הארוחה היחידה ביום.

זו המציאות שאנחנו בנבט פוגשים מדי יום. מציאות שקיימת בכל רחבי הארץ, בערים גדולות וביישובים קטנים, בפריפריה ובמרכז. ילדים שמגיעים לכיתה רעבים. רעב שמתחיל בבטן, אבל לא נגמר שם: הוא נכנס לכיתה, יושב על השולחן, ומכביד על היכולת ללמוד.

ילד רעב מתחיל את היום כמה צעדים מאחור. לא כי הוא פחות מוכשר, אלא כי הוא עסוק בהישרדות בסיסית במקום בלמידה. כשהוא יושב בכיתה, הוא לא פנוי להקשיב, לא פנוי להתרכז, ובעיקר לא פנוי להיות ילד.

רעב הוא לא רק כאב פיזי. הוא פגיעה בכבוד, בביטחון העצמי וביכולת של ילד לממש את הפוטנציאל שלו.

אבל דווקא עכשיו, כשמספר המשפחות הזקוקות לסיוע ממשיך לגדול, אנחנו ניצבים בפני אתגר נוסף, שקט יותר, טכני יותר, אבל בעל השלכות ישירות על הצלחת המאבק בעוני: שער החליפין.

במשך שנים נשענה חלק משמעותי מפעילות נבט על תרומות מחו"ל. קהילות ושותפים יהודים ברחבי העולם בחרו לקחת חלק באחריות המשותפת לילדי ישראל.

השנה צפויה נבט לקבל כ-600 אלף דולר מתרומות מחו"ל. על הנייר, הסכום לא השתנה. בפועל, הוא נשחק באופן דרמטי.

לפני מספר חודשים היו אותם 600 אלף דולר שווים כ-2.1 מיליון שקלים. היום, בשל היחלשות הדולר, הם שווים כ-1.75 מיליון שקלים בלבד. בתוך זמן קצר איבדנו כ-350 אלף שקלים מכוח הקנייה שלנו. פחות ארוחות, פחות ילדים שמקבלים סנדוויץ' בבוקר, פחות ילדים שמתחילים את היום עם ביטחון בסיסי.

המשמעות היא שכסף שכבר גויס, כסף שכבר הובטח, כבר אינו מספיק כדי לספק את אותה רמת סיוע. אנחנו נדרשים לעשות יותר עם פחות, דווקא בתקופה שבה הצורך רק הולך וגדל.

זו אינה בעיה של נבט בלבד. ארגונים חברתיים רבים בישראל נשענים על פילנתרופיה מחו"ל. במשך שנים התרגלנו לראות בקהילות היהודיות בעולם רשת ביטחון חשובה לחברה הישראלית. הן אכן שותפות יוצאות דופן, נדיבות ומחויבות. אבל המציאות הנוכחית מלמדת שיעור חשוב: אי אפשר לבנות חוסן חברתי רק על כסף שמגיע מחוץ לישראל, ובטח לא על כסף שנשחק בתוך המציאות הכלכלית הגלובלית.

החוסן של החברה הישראלית צריך להיות גם פנימי. דווקא בתקופה שבה מדברים על ערבות הדדית, על חוסן לאומי ועל אחריות חברתית, צריך לזכור שהחוסן מתחיל במקום הכי בסיסי, בילד שיושב בכיתה ולא רעב. בילדה שמסוגלת להקשיב למורה, במקום לחשוב מתי תאכל בפעם הבאה. החוסן מתחיל בהבנה פשוטה: אף ילד בישראל לא צריך להתחיל את היום שלו עם בטן ריקה.

לכן זהו רגע של קריאה. קריאה ברורה לאנשי עסקים, לקרנות, לחברות מסחריות ולתורמים פרטיים בישראל. לא כדי להחליף את השותפים שלנו בעולם, אלא כדי לעמוד לצדם ולהבטיח שהילדים לא יהיו אלה שישלמו את המחיר על תנודות בשער הדולר.

בשנים האחרונות ראינו שוב ושוב שכאשר החברה הישראלית ניצבת מול משבר - היא יודעת להתגייס במהירות, בנדיבות ומתוך הבנה שכשיש צורך אמיתי, אין זמן לחכות.

זה משבר מהסוג הזה. הוא לא מגיע עם אזעקות, או עם כותרות דרמטיות. הוא שקט. יומיומי. אבל הוא נמצא בכל כיתה שבה ילד יושב רעב. והשאלה היחידה היא אם נבחר לראות גם אותו.

בסופו של דבר, חברה נמדדת לא רק בכיפת הברזל שלה, אלא גם ברשת הביטחון שהיא פורשת מתחת לילדים החלשים ביותר.

שער הדולר לא צריך לקבוע אם ילד יאכל בבוקר.

אנחנו כן.