כך הפכנו ליותר עשירים מהיפנים - חלק שלישי

לפי כשבועיים פרסמתי כאן את החלק השני בסדרת הכתבות תחת הכותרת: "כך הפכנו ליותר עשירים מהיפנים". בכתבה פירטתי חלק מהסיבות שגרמו לכך. הסיבות היו:  

הבנקים הפכו למתים מהלכים: היפנים הכחישו והדחיקו את המשבר במערכת הפיננסית, דבר שגרר אותו על פני שלושה עשורים

שלטון הקונגלומרטים: המערכת הכלכלית היפנית נשלטת על ידי משפחות הון. היא אינה יעילה ורוויה בניגודי אינטרסים.   

מקום עבודה לכל החיים: עיקרון שאינו מאפשר לייעל ולהבריא חברות כושלות. הוא מקטין את המוטיבציה של עובדים להצטיין או לקחת סיכונים.   

גירעון דמוגראפי: שיעור ילודה נמוך ותוחלת חיים גבוהה מהווים פצצת זמן ועלולים למוטט את מערכת הפנסיה. 

בכתבה הנוכחית, השלישית בסדרה, אדון בסיבות נוספות שגרמו לדעיכה של כלכלת יפן, ולעומתה לפריחה של המשק הישראלי.    

הגרעון הדמוגרפי שעליו כתבתי בסעיף 4, הוא רק חלק מהפאזל השבור של מערכת הפנסיה ביפן. הוא נוצר עקב שיעורי ילודה נמוכים מצד אחד, ותוחלת חיים גבוהה מצד שני. לאורך זמן, תהליך כזה גורם לדלדול בכוח העבודה וירידה בהפרשות לפנסיה ברמה הלאומית. 

רכיב נוסף במשבר הפנסיוני של יפן נוגע להבטחות הפנסיה לפורשים. מערכות הפנסיה של מדינות העולם עוצבו באופן שתאם את כלכלת העולם בשנות ה-50'. באותן שנים נקבע גיל 65 כגיל הפרישה הסטנדרטי. תוחלת החיים שהיתה מקובלת בעולם בתחילת שנות ה-50' נעה סביב 70 שנה. מימון של 5 שנות פרישה  מחיסכון של 40 שנות עבודה נראה סביר. 

עם השנים עלתה תוחלת החיים בכל מדינות העולם. כיום היא נעה בעולם המערבי סביב 80 שנה. מימון של 15 שנות פרישה לשכבה הולכת וגדלה של פנסיונרים אינו אפשרי יותר. 

במהלך השנים מדינות רבות הבינו זאת והרעו את תנאי הפנסיה לפורשים. בישראל למשל הועלה גיל הפרישה בשנת 2003 ל-67 לגברים, ובהמשך הועלה גם לנשים. רבים סבורים שצריך להעלות אותו עוד יותר. רבים גם ממשיכים לעבוד אחרי גיל הפרישה משום שהם יודעים שהחיסכון הקיים פשוט אינו מספיק. במקביל חלה הרעה בהבטחות של חלק מתוכניות הפנסיה. כך למשל בתוכניות ביטוח המנהלים הועלה מקדם הקצבה, כך שסכום הפנסיה מתחלק על יותר חודשים ולכן התשלום החודשי לחוסך נמוך יותר.  

הרעה בתנאי  הפנסיה היא מהלך דראסטי שקשה מאוד לבצע אותו פוליטית. הוא ייעשה כמעט תמיד רק בתקופת משבר. 

יפן התמהמהה מאוד עם הרפורמות בתוכניות הפנסיה שלה. הממשלה חששה מאוד להרע את מצב החוסכים בתקופה שבה התוצר הלאומי מתכווץ. הגירעון הפנסיוני רק הלך והעמיק. 

במקביל, נרשמה פגיעה חדה בתשואות של קרנות הפנסיה בעקבות הריבית האפסית שבה נקט הבנק המרכזי של יפן. הקרנות נפגעו פעמיים: גם בשוק האג"ח חסר התשואות, וגם בשוק המניות שלא ניפק תשואות הולמות לאורך 25 שנים. 

ביפן גם יש הטיה ביתית חזקה. קרנות הפנסיה ממעטות להשקיע בחו"ל, והן לא נהנו מהתשואות הגבוהות שהניבו שוקי המניות בארה"ב אירופה וחלק מהשווקים המתעוררים. 

מומחים פנסיוניים בודקים את יציבותה של מערכת פנסיה באמצעות "יחס העצמאות”. זהו מושג שמבטא את שיעור הפורשים מעבודה שנתמכים על ידי האוכלוסייה הצעירה שעדיין עובדת. ב-2010 עמד יחס זה ביפן על 38%. עד שנת 2030 היחס הזה צפוי לטפס ל-57%. המשמעות היא כי בעוד כ-25 שנה יהיו ביפן יותר אזרחים התלויים למחייתם בתשלומי קצבת פנסיה מאשר אזרחים עובדים. מצב כזה לא יכול להימשך זמן רב.

כאשר משווים בין יפן וישראל, ייתכן שהפער הגדול ביותר נמצא בשדות של יזמות, חדשנות, והתיאבון לסיכונים. זה נכון גם בהשוואה של יפן לשאר העולם, ובמיוחד לסין. 

אם נסתכל על חברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם – לא נמצא שם אף חברה יפנית. לסין דווקא יש כאלו. יש לה את עלי באבא שמתחרה ראש בראש מול אמזון. יש לה את באידו – המכונה "גוגל הסינית"- המספקת את צרכי החיפוש האינטרנטי בקרב סינים שאינם דוברים אנגלית. ויש גם כמה "טסלות" סיניות שמפתחות תחרות עיקשת בעולם המכוניות החשמליות. 

יפן, שלה תעשיית המכוניות בין הגדולות בעולם, לא נמצאת שם.  הונדה, טויוטה, מיצובישי וניסן אמנם מפתחות כולם רכבים חשמליים, אבל הן עושות זאת באחור רב. לא בטוח שהן ערוכות מספיק לעולם הרכב החדש. 

יפן של שנות ה-80' היתה מלכת העולם הישן. היא שלטה בתעשיית המכוניות ותעשיית האלקטרוניקה בזכות היכולת שלה לקיים ייצור איכותי, יעיל וזול. היא הצליחה לשמר את היכולת הזו גם כאשר שכר העובדים ביפן עלה דרך הקמת מפעלים במדינות אסיה השכנות שבהן עדיין ניתן לייצר בזול. בהמשך הקימה מפעלים מבוססי רובוטיקה גם בארה"ב.

אבל העולם הכלכלי של סוף שנות ה-90'  קיבל כיוון חדש. פתאום תעשיית הידע הפכה לדבר החשוב. לייצר בזול כבר ידעו כולם. אבל לפתח משהו חדש – תקשורת, תוכנה, מדיה דיגיטלית – לכך נדרשו חזון ותעוזה. 

ישראל מעולם לא הייתה יכולה להתחרות בתעשיית הרכב היפנית. לא במחיר, לא בעיצוב ולא באיכות. אבל כיום – כאשר העולם מדבר על מכוניות חשמליות ואוטונומיות ונדרשים פיתוחים חדשים - פתאום לישראל יש מה להציע. פתאום חברה כמו מובילאיי שבה מועסקים רק כמה אלפי עובדים מגיעה לשווי שמוערך (על ידי אינטל) בכ-50 מיליארד דולר – פי 10 מהשווי של מאזדה ומיצובישי. 

למה בעצם אין ליפן תעשיית הייטק? איך קרה שהסינים ואפילו הקוריאנים עקפו אותם? יש לכך הרבה סיבות, ורובן קשורות כנראה לתרבות ולהיסטוריה היפנית.  

אני אשתמש כאן בהסבר שנתן לי פעם איש עסקים גרמני שביקר בישראל וחיפש השקעות בחברות הייטק צעירות. שאלתי אותו מדוע אין חברות הייטק בגרמניה, מדינה שאוכלוסייתה הייתה אז גדולה מישראל פי 8 ונחשבת למעצמה כלכלית, ואפילו טכנולוגית. שאלתי אותו מדוע הוא צריך לחפש חברות כאלה בישראל. 

התשובה שלו הפתיעה אותי. "בגרמניה", הסביר, "אין לנו את הלוקסוס להיכשל, כמו שיש בישראל. אדם שמנסה ונכשל מקבל תווית של כישלון. ואז הוא לא רוצה לנסות יותר. זה מנוגד לרוח האנושית. בישראל אין לכם בעיה כזו. יזם הייטק שנכשל מקבל הרבה כבוד על כך שניסה. ואז הוא מנסה פעם שניה ושלישית. בסוף הוא יצליח. היכולת להיכשל ובכל זאת להמשיך לנסות זה הכוח שלכם". 

את המשפט הזה שמעתי לפני כ-20 שנה. כמה שנים לאחר מכן איגדו שני עיתונאים אמריקאים, דן סינור ושאול זינגר את עיקרי הפילוסופיה הזו לספר שנקרא "אומת הסטארט אפ" (Start-Up Nation). והשאר – יחד עם יותר מ-100 חברות ישראליות שנסחרות בארה"ב ושורה ארוכה של חדי קרן שרועים בישראל – הסטוריה. 

יפן במובן הזה דומה מאוד לגרמניה. היפנים ממושמעים מאוד כיחידים וכאומה. זו משמעת שמוטמעת בהם כבר מגיל צעיר. מי שביקר פעם ביפן וראה ילדים צועדים ברחוב ביום חורף צונן במכנסיים קצרים יבחין בכך מיד. הם חרוצים וממושמעים, אבל אסור להם להיכשל. כישלון נחשב לבושה גדולה. 

העקרונות הללו טבועים בתרבות היפנית עוד מימי הסמוראים. לסמוראי יש משימה והוא חייב לעמוד בה. אם הוא לא מצליח בכך ונכשל – שומה עליו לתת את הדין ולהעניש את עצמו. כחלק מקוד הכבוד של הסמוראים עליו לבצע התאבדות טקסית – "חרקירי": לעמוד מול מפקדיו או פקודיו ולנעוץ פגיון בבטנו עד צאת נשמתו.

מאז תום מלחמת העולם השנייה לא תועד ביפן מעשה של חרקירי.  אבל קודי הכבוד הקדום עדיין קיימים. החשש מכישלון והבושה שנילוית אליו מונעת מאנשים להעז ולנסות דברים חדשים. 

בשני העשורים האחרונים יפן מנסה להשתנות ולפתח תעשיית הייטק משלה. אבל תרבות היא דבר שטבוע עמוק. וכמו שהישראלים לעולם לא יהיו ממושמעים כמו היפנים, כך היפנים לא יוכלו לאמץ רוח יזמית בדומה לישראלים.

החל מאמצע שנות ה-90' כלכלת העולם משתנה במהירות. המהפכה התעשייתית קיבלה צורה אחרת. ייצור זול והמוני הפך לסוג של קומודיטי. העולם כבר ידע לייצר בזול מכוניות, מכשירי אלקטרוניקה, ציוד חקלאי, ואפילו מזון (גם אם לא בריא כל כך). המהפכה החדשה שנולדה עם רשת האינטרנט היתה מהפיכת של ידע. 

עבור ישראל שנהנית מאוכלוסייה משכילה ורוח יזמית המהפכה הזו לא יכלה לבוא בזמן טוב יותר. כלכלת ישראל של סוף שנות ה-80' עוד היתה חבולה. היא התאוששה לאט מהמשברים הקשים של העשור – אינפלציה גבוהה, בנקים שהולאמו, חוב לאומי גבוה וסגירת פרוייקט הלביא. 

פתאום נמצא שדה פעולה חדש: עולם המחשבים והתקשורת. במקום לייצר מכוניות, אפשר לכתוב תוכנות. 

כתיבת תוכנה מתאימה הרבה יותר לרוח היזמית הישראלית. כאן אפשר יותר לאלתר, לחפש קיצורי דרך. זה רק מזרז את הגעת התוכנה לשוק. ואם התוכנה לא עובדת כל כך טוב – לא נורא. "זו רק גרסת בטא. תוך שבוע שבועיים נשחרר גרסה רשמית". 

הנה עוד דוגמא מדוע תעשיית הייטק לא מתאימה לאופי והקפדנות היפנית. תארו לכם את טויוטה שולחת לאולמות התצוגה מהדורה של מכוניות חדשות שיש בהן "באג" כלשהו. הם לא יכולים להגיד לעצמם: "לא נורא. אם יתקלקל נעשה ריקול". זה לא עובד כך. 

במילים אחרות, המהפכה התעשייתית השנייה, מהפיכת הידע, התאימה הרבה יותר לישראל מאשר ליפן. היא זו שנתנה אולי את התרומה העיקרית לכך שהישראלים, לפחות בפרמטר של תוצר לנפש, עשירים היום יותר מהיפנים. 

דיסקליימר: 

הכותב שימש בעבר כעורך שוק ההון של TheMarker והוציא את הספר: "הצפת ערך – הלקסיקון של שוק ההון". אין לראות בכתוב המלצה לקנות או למכור ניירות ערך כלשהם. הכותב עשוי להחזיק פוזיציות בניירות הערך המוזכרים במאמר.